לעזעזל !

מישהו יודע מה קרה לבלוג ?   ולאן נעלם בעל הבלוג ?

פוּן כְּצָלֶּה אֶקְסְפְּרֶס

© כל הזכויות שמורות למשה שיינרמן

                                                          לכל הפוסטים בבלוג זה לחצו על הקישור

הטיפשות אינה כואבת

© כל הזכויות שמורות למשה שיינרמן

הסטרט-אפ החדש

בעודי נושא את המגש חלפתי על פני מספר שולחנות שבהם ישבו פקידים ופקידות חמורי סבר שקועי מבט כשהם גחונים קדימה, עסוקים במלאכת ההקשה מבלי להרים ראש, מבלי להניד עפעף. לרובם הייתה תקועה אזניה בצדם השמאלי או הימני כאילו היו מאבטחי השב"כ. ורק לבושם המרושל משהו - הסגיר את עיסוקם. 

התישבתי ליד אחד השולחנות האחרונים שנותרו עדין פנויים בשעה מוקדמת זו של בוקר, שלפתי את העיתון היומי שהיה מונח כלאחר יד על אחד המדפים ועלעלתי בו כשאני לוגם לאיטי מן האספרסו ונועץ את שיניי בעוגת קינמון חמימה.

המהפכה הייתה בעיצומה והתחוללה ממש לנגד עיניי.

לא עוד ארנונה,  שכר דירה  ומס הכנסה. לא עוד חוזי שכירות, הוצאות חשמל, מים, נקיון, ציוד משרדי וספקי רשת.  כפטריות אחר הגשם נפתחו עוד ועוד משרדים ממוזגים ונוחים.  וכל זאת בעלות זניחה של מה בכך הכולל גם קפה ומאפה.

נותרה רק הוצאה חד פעמית על לפטופ סביר או סמרטפון משוכלל  והרבה חוצפה ישראלית. והרי לכם הסטרט-אפ האולטימטיבי של המאה 21.

הדבר שהומצא בראשית המאה הקודמת במרכז אירופה ונקרא בית קפה הוסב באחת למשרדם של אלפי עסקים קטנים.

הדג כשר ! או סיפור מהתחת.

אמנון דנקנר פרסם זמן קצר לפני מותו במוסף סופהשבוע  מאמר העוסק בצירוף מקרים. תרשו לי לצטט קטע קטן בתקווה שהמנוח, אללה ירחמו,  לא ישפוך עלי את חמתו. 

וכך כותב דנקנר:

לפני ארבעים שנה, ערך העיתון סאנדי טיימס תחרות בין קוראיו. את התחרות יזם הסופר המפורסם ממוצא יהודי-הונגרי , ארתור קסטלר שאחד מעיסוקיו הרבים היה גם צירופי מקרים. קסטלר מימן פרס כספי נכבד למי שישלח לתחרות את סיפור צירופי המקרים המדהים ביותר שאירע במציאות וניתן להוכחה. מאות סיפורים נשלחו מקצווי תבל. אחד מהם היה של יהודי הונגרי אחר טומי לפיד המנוח. והוא באמת מדהים. לפיד שמע את הסיפור ממכר שלו, רופא בשם ד"ר אליאן.

אותו ד"ר אליאן, מתברר , נסע עם אשתו רופאה גם היא ועם שני בניהם התאומים לטיול משפחתי בשוויץ. הם שכרו מכונית ונסעו להם, אלא שבהיותם בכביש הררי נידח התקלקל המנוע ונדם. וד"ר אליאן  אחרי שפתח את מכסה המנוע וגירד בראשו כי לא היה לו מושג מה עושים, התייצב ליד מכוניתו וקיווה לישועה. אחרי זמן ממושך ראה פנסים מגששים באפלה. הוא אותת בידיו במרץ ומכונית עצרה. ד"ר אליאן הסביר לנהג אדיב בשפה הגרמנית שהייתה שגורה בפיו מה הבעיה , וזה ניגש בלי שהיות אל המכונית פעורת מכסה המנוע, חיטט שם בקרביים, משך כבל פה סובב בורג שם ואחרי שלוש דקות המנוע שב לחיים בריא וחזק.  ד"ר אליאן לחץ בהתרגשות את ידו של המושיע והציג את עצמו . שמי ד"ר אליאן ואני מתל אביב בישראל. במכונית שלי יושבת אשתי גם היא רופאה וגם לה קוראים לפיכך ד"ר אליאן  ומאחור ישנים שני הבנים התאומים שלנו. אה, אמר האיש השני בחיוך ובעברית. גם אני מישראל ומתל אביב , אני רופא וגם שמי ד"ר אליאן ובמכונית שלי יושבת אשתי הרופאה ד"ר אליאן ובמושב האחורי שני הבנים התאומים שלנו.

סוף ציטוט.

אכן צירוף מקרים מדהים אם כי לא ניתן להוכחה. בהכירי את הצמד  לפיד את דנקנר (תהיה מנוחתם עדן) הרי שלעניות דעתי הספור כולו מצוץ מהאצבע מתחילתו ועד סופו , אבל תודו שזה סיפור נחמד.

בעצם באתי לספר לכם שתי אנקדוטות  שסיפר ידידי הטוב דני שפירא שהוא מדריך טיולים ומספר סיפורים נפלא.  אלא שאז נזכרתי אפרופו המאמר של דנקנר בסיפור שהייתי עד לו באירוע חתונה של אחייניתי.

סביב שולחננו נקבצו בין השאר גם ידידי דני שפירא  וגם הטייס המפורסם דני שפירא שזכה השנה להדליק את משואות יום העצמאות. מישהו עשה ביניהם היכרות  ודני הטייס מספר למסובים את צירוף המקרים הבא :

בערך לפני שנתיים שלוש הוא מספר ופונה לדני ידידי, אשתך שולה נפטרה

ואתה פרסמת מודעת אבל - שולה שפירא ז"ל.

גם לאשתי המנוחה קראו שולה.

אלא שבאותה תקופה, על אף מחלתה הקשה היא הייתה עדין בין החיים. אלא שחבריי, שראו את מודעת האבל, החלו להציף אותי במברקי תנחומים וחשבתי שמישהו מקדים את המאוחר או חומד לו לצון, הרי אשתי יושבת מולי חיה ונושמת. רק אחרי בירור וכמה שיחות טלפון שערכתי התחוור לי שזהו צרוף מקרים נדיר ומדובר בעצם באשתך בעלת אותו השם."

עד כאן לגבי צרוף מקרים.
השם דני שפירא הוא כנראה שם מחייב וערובה למספרי סיפורים טובים. סיפוריו של הטייס דני שפירא הלוא הם חקוקים בתולדות מדינת ישראל וכתובים בספרו הנודע "לבד בשחקים".

אלא שעכשיו  כפי שהבטחתי אני מביא בפניכם שתי אנקדוטות כפי ששמעתי כאמור מפיו של ידידי מדריך הטיולים דני שפירא.

הדג הכשר  

באחד המסעות בהדרכתו לאירופה, הצטרף לקבוצה גם זוג דתי. כיון שכך, סוכם מראש עם בעל המלון המארח, שבערב תוגש ארוחת דגים כשרה למהדרין. כמו שאומרים להיות על הצד הבטוח. כמובן שסוכם גם על סוג הדג כדי שלא תהינה הפתעות טרפות חו"ח.

בערב שָׁבָה הקבוצה מיומו של מסע מפרך מרוצה ורעבה,  סבה סביב שולחן ארוך בחדר האוכל  כשדני יושב בקצהו האחד ומוישה הדתי בקצהו השני.  

המלצר החל להגיש את האוכל , ואכן כפי שסוכם מראש, נח לו בצלחת דג פורל מצופה שקדים, כשלצדו תפוחי אדמה אפויים חתוכים לרבעים. הדתי מוישה ואשתו מקבלים את המנה ראשונים ומתחילים מיד במלאכת הזלילה.

כשדני, היושב כאמור בסוף השולחן מקבל בסוף את מנת הפורל שלו (ג'יזס קרייס) חושכות עיניו. על גבי תפוחי האדמה מונחות מעשה שטן, פיסות זעירות של שיינקן מעושן (לא עלינו) .

דני מתעשת במהרה ומנסה לעצור את האסון הממשמש ובא וצועק מקצה אחד לקצהו השני

מ ו י ש ה  . . . . . . ומורה באצבעו על תפוחי האדמה, אך אבוי, מוישה מתמוגג מנחת, מחייך מאוזן לאוזן,  מצמיד אמה לאגודל, מקרב לשפתיו משמיע קול ציוץ של הנאה צרופה וצועק

חזרה  מ.. צ.. ו.. י.. ן .

סיפור מן התחת

אנקדוטה שניה ארעה בארץ.  הזוג שפירא יוצאים בחברתם של מספר ידידים לארוחת ערב במסעדה יפואית ידועה. כשאחד החברים מזמין שולחן מבעוד מועד לחבריא.  אלא שהחבר חומד לו לצון ואת ההזמנה הוא עושה ע"ש דוקטור שפירא.

מגיעה אפוא כל החבורה בערב למסעדה מקבלת את השולחן שהוזמן על שם הדוקטור, ומתיישבת לאכול כשלפתע אחד המלצרים פונה למסובים במבטא ערבי   "מי כאן דוקטור שבירא ? "

כולם מפנים את ראשם לעברו של דני, שמסמיק קלות ומרים את ידו  כמשתף פעולה. המלצר מסמן לו בידו - "בוא, בוא אחרי רק לרגע "  מכניס אותו למטבח וללא כל אזהרה ובלי כל בושה מפשיל את מכנסיו, חושף את אחוריו  ומצביע על מורסה דלקתית בישבנו השמאלי ושואל : דוקטור  זה מאד כואב מה עושים  עם זה , זה מסוכן ? דני ההמום לא מתבלבל, ואומר לו יסלח לי כבודו, אבל אני רופא גניקולוג.

"וואלה....  גניקולוג ?"  צוהל המלצר בשעה שהוא מרים את מכנסיו  "בול נפלת לי מהשמיים"  

וצועק לאשתו ששוטפת כלים במטבח  "סמירה בואי, בואי  מהר יש כאן גניקולוג".

                     

הַבַּלָּדָה עַל הָעַלְמָה וְהָאִכָּר

( לפי המנגינה לשיר החתונה של דני סנדרסון )

עַל הַגּוֹרֶן בֵּין עַרְבַּיִים

שָׁם יוֹשֶׁבֶת וּמְצַפָּה

עַלְמָה יְפַת עֵינַיִים

לְשׁוּבוֹ  שֶׁל אֲהוּבָה.

הָאִכָּר שָׁב מֵהַשֶּׁטַח

בַּבְּאֵר רוֹחֵץ פָּנָיו

הָעַלְמָה צוֹפָה בַּפֶּתַח

אֵיךְ הוּא מֵסִיר אֶת בְּגָדָיו

בַּסֻּלָּם עוֹלִים הֵם מַעֲלָה

עַל מִזְרוֹן חָצִיר יָבֵשׁ

נִשְׁכָּבִים הַשְׁנַיִּם יַחַד

הָאִכָּר אוֹתָהּ כּוֹבֵשׁ.

הַשָּׁנָה כְּבָר מִתְחַלֶּפֶת

עֵת הַסְּתָיו כְּבָר מִזְדַּמֵּן

הָעַלְמָה כְּרֵסָה צוֹמַחַת

בֵּין הַגּוֹרֶן לַמַּתְבֵּן

פזמון :

זֶה סִיפּוּר יָשַׁן , עַל אִיכָּר בַּיְישָׁן

וְעַלְמָה יְפַת עֵינַיִים.

אִם תִּשְׁמְעוּ אוֹתוֹ גַּם אַתֶּם תִּצְחֲקוּ

וְתִמְחֲאוּ כַּפַּיִים ..........

הָאִכָּר  נוֹשֵׂא עֵינַיִים

לַשָּׁמַיִם בִּתְפִלָּה

לָעַלְמָה וְגַם לַגֶּשֶׁם

שֶׁיֵּרֵד לָאֲדָמָה.

הָעַלְמָה בִּטְנָה צוֹנַחַת

עַל הַגּוֹרֶן בַּמַּתְבֵּן

הָאִכָּר מוֹשִׁיט יָדַיִים

כָּךְ נוֹלַד לָהֶם הַבֵּן.

פזמון :

בֵּן יָפֶה נוֹלַד לַשְׁנַיִּם

בְּיוֹם חוֹרֶף וְלָכֵן

לְהַשְׁאִיר אוֹתוֹ סְתָם כָּכָה

זֶה פָּשׁוּט לֹא יִתָּכֵן

אָז חוֹזֵר הַשִּׁיר אֲחוֹרָה

אֶל שׁוּרַת הַהַתְחָלָה

כֹּל שָׁנָה עִם בֹּא הַחֹרֶף

יֵשׁ עוֹד  יֶלֶד אוֹ יַלְדָּה

פזמון :

נלקח מתוך הבלוג  פתיחת מגרות

© כל הזכויות שמורות למשה שיינרמן

כיצד יצא לי לגנוב משירי משוררים

הסיפור מאחורי השיר אהבת נעורי .

לפני כחצי שנה נרשמתי לאתר "סימניה".  האתר עוסק בכל מה שקשור לספרים כגון:  הצגתם, ביקורת, קנייה ומכירה   וכן פורומים שונים בנושא ספרות כתיבה וכל מה שביניהם.

אחד מהפורומים האלה נקרא סיפור שכתבתי או פינת היצירה,  ובו אני רוצה לעסוק בפוסט זה.

בפורום מתפרסמים סיפורים ושירים פרי עטם של חברי הפורום. וכל יצירה חדשה שנכתבת נכנסת ומופיעה באופן אוטומטי בדף הראשי תחת הכותרת האדומה ומאירת העיניים -  יצירה נבחרת ( נסו ותיווכו )  

מיותר לציין שכל הכותבים בלי יוצא מן הכלל, הינם חובבים גמורים, מי פחות ומי יותר.  בכלל אני מציע לקחת את המילה "יצירה"  למחוזות טיפה יותר עממיים ובערבון מוגבל, כיוון שיש לה קונוטציה רחבת משמעויות בעוד שאנו עוסקים כאן למעשה בכתיבה יוצרת ותו לא.

כולי תקווה שעד כאן לא איבדתי אתכם כיוון ש.... 

עכשיו מתחיל להיות מעניין.

איך שלא יהיה, בסביבות חודש מרץ הופיע השיר שכתב אחד מוותיקי הפורום  שאגב פרסם כבר עשרות אם לא  מאות משיריו.

השיר נקרא  "כשנגמרות המילים אני מתחיל לדבר" .

כבר בשם השיר יש סתירה מהותית,  כשנגמרות המילים צריך בדרך כלל לשתוק, אלא שלמשורר הקטן שלנו אצה הדרך והוא לא הסתפק בשם השיר אלא אף חיבר לו כמה בתים. וברצוני להציג קמצוץ מהם, בתקווה שלא אתבע על ידו.

מלטף את המילים
שמשכיבות אותך לישון
מקשיב לנשימות שלך
בתוך גן-העדן שלנו
שתלוי על בלימה

בתוך כותנת כפייה
משכיב את המילים
המדויקות שלי במיטה
כשיגון קדרות ומחשבה
עושים לי במוח קונצרט

ומכאן הוא מפליג למחוזות רחוקים וכותב עוד כהנה וכהנה בתים והגיגים הזויים שנלקחו  מן הגורן ומן היקב שהקשר ביניהם הוא כמו הקשר בן חוט לתות, ובין מחט לתחת.  ולסיום  בבית האחרון מגיעה באמת הפצצה

( לא כדאי להחמיץ ). 

את אומרת "יפה ועצוב"
ככה אני יפה ועצוב השבתי
"בסוף תהיה משורר" מה בסוף
שאלתי - נולדתי ככה, ואת
"בסוף יבקשו ממך כסף על
השירים שלך" וצחקנו עד שכאבה
לנו הבטן כמו שני משוגעים שאבדה
להם הדרך מתוך קלישאה.

הבנתם למה התכוון המשורר ?  כי אני ממש לא.  אפילו ענין התחביר נשגב מבינתי.  

אבל זה שאני לא מבין לא אומר דבר וחצי דבר על טיב השיר,  כי בניגוד לאמונה הרווחת שאנחנו הישראלים מבינים בכל דבר, אני מודה ומתוודה שבין מכלול הדברים הרבים שאין לי בהם שמץ של מושג נכלל גם נושא השירה.  

לא הייתי נדרש לשיר ולכותבו,  אלמלא רצה הגורל  ובאותו יום פרסמתי גם אני במרחק של עשרים דקות ממנו את אחד משירי הילדים שלי, מתוך הבלוג "נכדים לקינוח".

ושומו שמים, שירי דחק את שלו מהדף הראשי.

פה נדרשת הבהרה.  באותה תקופה הייתי חדש בפורום,  משהו כמו חודש חודשיים ולתומי חשבתי שתחת הכותרת יצירה נבחרת מופיעה אכן יצירה נבחרת. זאת אומרת יושב איזה עורך ראשי ממיין את החומר, ומחליט את מי לכלול ביצירה הנבחרת . ולמעשה לא ידעתי שכל שיר או סיפור חדש דוחק אוטומטית את זה שלפניו. רק בדיעבד בעקבות תגובתו המתלהמת של משורר הדלות, הסתבר לי שנהגתי שלא כשורה.  

אני מביא בפניכם אפוא את תגובתו של הלה מילה במילה ( התחביר על אחריותו)  וכך הוא כותב -

"תגיד יא חתיכת *** ( במקור נכתבו שלשה כוכבים ואני פירשתי אותם – חרא או אפס )

הדיו טרם יבשה מהשיר שהעליתי  מה היה כל כך דחוף לך להידבק אליי עם החרוזים העבשים שלך ?  1000 כתבו כך לפניך".

כיוון שאין מלבינים פניו של אדם ברבים, ואין הדעת סובלת שאעבור על עלבוני לסדר, תגובתי לא אחרה לבוא:    

הייתי ברצון מתנצל בפניך, אך כיוון שאתה איש גס רוח ומתנשא פלצן , דבר כזה כלל לא עולה על דעתי.  כנראה כשנגמרות לך המילים יוצאים מפיך דברי הבל . 

( כפרפרזה על שם שירו "כשנגמרות המילים אני מתחיל לדבר"  )

מיותר לציין שלפלצן הרווק בן ה39 ( כך לפחות הוא מעיד על עצמו) יש עדת מעריצות בנות טיפש עשרה, שמגיבות בהיסטריה על כל נפיחה שהלה מוציא (מחושך) לאור.

אני לא יודע כמה מכם זוכרים את המערכון הנהדר משנות ה-60  שנקרא  "הפינה משתלחנת". אשר  עוסק בפלצנות השירה העברית החדשה ומוצג בחן רב  ובחוש הומור נפלא, על ידי אבנר חזקיהו ויוסי בנאי זכר צדיקים לברכה. 

בכל אופן לאחר שקבלתי את מה שהגיע לי בדין.  חשבתי לעצמי שבאמת הגיע הזמן להתקדם הלאה ולרדת מעניין החרוזים.  ולכן ערכתי ניסוי קטן, ובו בחנתי כמה זמן יידרש לי לחבר שיר לא מחורז,  כך סתם משום מקום,  ללא מחשבה יתרה וללא השראה. לקחתי אפוא את צמד המילים הנדוש לעייפה "אוהב אותך"   שהוא מן הסתם גם צמד המילים הנפוץ ביותר בשירה העולמית,  ישבתי מול המקלדת ולאחר 20 דקות וזה מה שיצא תחת ידי  :

אהבת נעורי      

אוֹהֵב אוֹתָךְ,

מֵעוֹלָם לֹא הִפְסַקְתִּי.

יוֹבְלוֹת שֶׁנִּפְרַדְנוּ,

הוֹתַרְנוּ דּוֹרוֹת מֵאָחוֹר.

דַרְכֵּנוּ לֹא הִצְטַלְּבוּ עוֹד.

אַךְ לֹא הִפְסַקְתִּי לֶאֱהוֹב אוֹתָךְ.

חָלְפוּ הַשָּׁנִיםּ. הַהֹוֶה נוֹתַר מֵאָחוֹר

אַךְ לֹא הִפְסַקְתִּי לֶאֱהוֹב אוֹתָךְ.

חָלַקְתִּי אֲהָבוֹת, חָוִויתִי פְרִידוֹת .

וּבְבוֹא העֵת גַּם נִישֵּׂאתִי לְאַחֶרֶת.

נוֹלְדוּ יְלָדַי, נוֹלְדוּ  נְכָדַי,

אַךְ לֹא הִפְסַקְתִּי לֶאֱהוֹב אוֹתָךְ.

אַתְּ מוֹפִיעָה בַּחֲלוֹמִי,  זֹאת  שֶׁזָּכַרְתִּי,

הַנַּעֲרָה  שֶׁהִכַּרְתִּי.

עִם אוֹתוֹ החִיּוּךְ, אוֹתָן גּוּמוֹת הַחֵן, אוֹתוֹ מַשַּׁב נְעוּרִים.

הָעוֹלָם עָצַר מִלְכְתְּ , הַזְּמַן קָּפָא

אַךְ יוֹתֵר מִתָּמִיד 

לֹא הִפְסַקְתִּי לֶאֱהוֹב אוֹתָךְ,

וְלוּ אַף לְרֶגַע.

נדרשו לי אפוא 10 דקות בחיבור השיר  ועוד 10 דקות בשפצורים ושפורים והרי לכם שירה אינסטנט תוך 20 דקות כולל הגהה ניקוד ופיסוק. 

כאן המקום להעיר לאלה שבינכם שלא דילגו על קריאת השיר , וקראו אותו מתחילתו ועד סופו ( זבשכ"ם ) אל תיחסו לו חשיבות כלשהי, חבל להשחית עליו את הזמן בפרושים מפרושים שונים או בניתוח משמעויות נסתרות שאין בו.

אין הוא נוגע לי כלל ועיקר,  אינני זוכר אף נערה מהילדות,  ולצערי אף לא אחת עם גומות חן מופיעה בחלומותיי,  ובכלל , ברוב שעות היום בעיקר בלילה כשהיא ישנה, אני אוהב את רעייתי שתחיה.

מביני ענין בתחום השירה  היו מן הסתם סותמים את חוטמם מנערים את חוצנם וזורקים את השיר לפח הזבל, שם כנראה גם מקומו. כי בו נודה על האמת רובכם הדיוטות גמורים בנושא,  בדיוק כמוני.  וכאן אני מגיע  לחלק היותר פיקנטי שבסיפור .

אך תחילה גילוי נאות. אני מנוי ב- פייסבוק בשם פיקטיבי  "עכבר ספרים " בו יש לי  למעלה מ- 500 חברים שאין לי מושג מי הם ולמה הסכימו להיות חברי.  98 אחוז מהם הן נשים בכוונת מכוון.  הנכם מוזמנים להיכנס לדף הזה שלי ולראות במו עיניכם שאינני איזה סוטה שמסתתר מאחורי מסכה לא לו.

פתחתי דף זה על מנת להגיע לקהל יעד גדול ככל הניתן של נשים לצורך קידום מכירת בגדי יד שניה שאשתי מוכרת בירידי חוצות.  ואכן רובו ככולו מוקדש לפירסום .

אלא שאז עלתה בי המחשבה שאם ממילא יש לי קהל גדול יחסית, מה כבר יגרע אם הוא ישמש לי פלטפורמה לבחינת השיר? וזה בדיוק מה שעשיתי. פרסמתי את השיר בדף ה- פייסבוק שלי ( עכבר ספרים ) בעילום שם.  

התגובות כמובן לא אחרו לבוא. בין עשרות הלייקים שקבלתי והתגובות החיוביות הייתה גם תגובה של אחת ( כנראה פולניה מבית טוב ) שדרשה ממני באחת לחשוף את שם המשורר ( לא פחות ולא יותר )  וזה מה שכתבה הגברת.

"הנך נדרש לפרסם לאלתר את שם המשורר, ולא , אתבע אותך על פלגיאט ( גניבה ספרותית ) . אני מכירה אישית את המשוררת שכתבה את השיר, ונראה לי שברוב חוצפתך גנבת אותו, אלא אם כן תפרסם לאלתר את שם מחברו ויפה שעה אחת קודם ".

לאחר יום יומיים של חלופי האשמות והאשמות שכנגד, שבו התעקשתי שאין לי מושג ירוק על מה היא מדברת כיון שאני מכיר מקרוב את זה שחיבר את השיר, ולקרוא לו משורר זה טיפ טיפה מוגזם. וכיון שאין לי ענין לפרסם את שמו ברבים, לא נותר לי אלא להציע לגברתי לחזור ולבדוק את מקורותיה היא, שמא זיכרונה בגד בה או לחילופין להציג את השיר המקורי או את שם המשוררת קבל עם ועולם כדי שקהל הקוראים יוכל לשפוט בעצמו.  וכן, הוספתי וציינתי - אהיה הראשון שיאכל את הכובע ויישא את אות הקלון אם יש דברים בגו .

אלא כדרכם של פולניות היא לא ירדה לסוף דעתי  ועמדה על דעתה בתוקף שהנני לא פחות מאשר גנב נאלח, ובשעה זו שבה אנו מתדיינים, פרקליטה כבר שקוע כל כולו בניסוח כתב התביעה נגדי.

כיון שהמשימה שלשמה יצאתי מלכתחילה,  הושלמה למעשה, ולשביעות רצוני. והעיסוק המייגע עם הפולניה היה לי לזרא.  סגרתי אפוא ענין בכך שכתבתי לה את תגובתי הסופית והאחרונה :

"כיון שהנושא מוצה עד תום והנני חש שאנו מנהלים שיח של חרשים, ובשל העובדה שהנני פחדן לא קטן ושפן די גדול,  ובתוקף הנסיבות,  וכיון שהשיר בין כה וכה לא שווה את הנייר שעליו הוא הודפס לא כל שכן כתב תביעה נגדי, החלטתי לרדת אפוא מן העץ, ולכן הנני מוחק את השיר לאלתר ולא נודע כי בה לאוויר העולם".  

וכאן אתם קוראי היקרים נכנסים לתמונה . כיון שאינני אוהב להשאיר דברים פתוחים כך סתם באוויר, וכיון שהסיכוי לקבל טלפון מאריאלה  גדול שבעתיים מהסיכוי שמישהו אחר מלבדי כתב את השיר. ובכדי להפיג את הרושם, שמא יוותר ולו שמץ של ספק במי מכם בדבר האמת לאמיתה.  אני פונה אליכם בזו הלשון.  והיה ומישהו מכם ואו מטעמכם בכל זאת סבור שהוא מכיר, ראה,  או שמע את השיר בנסיבות אלו או אחרות בעבר או לחלופין מכיר את שם המשורר/ת ,  אדרבא, נשמח אם יחלוק עמנו את ידענותו וישתף בה את כולנו. ובכך יביא קץ לספקות שעולות וצפות פה ושם בכמה מקטני האמונה שבינכם.   

 ככלות הכל גניבת סופרים תרבה חכמה.  

פוליטיקאי קטן שלי

פּוֹלִיטִיקַאי קָטָן שֶׁלִּי, נָחָשׁ בְּקֵן צרָעוֹת.

אַשָּׁף תַּעֲלוּלִים, עָטוּף מִילִּים גְּבוֹהוֹת.

מֵפִיק פִּיו מַרְגָּלִיוֹת, לֹא מָשׁ פָּנָיו חִיּוּךְ,

 לְלֹא הֶנֵּד עַפְעַף,  עוֹשֶׂה הַכֹּל הָפוּךְ.

כְּמֶלֶךְ הַבִּיצָּה,  חוֹשֵׁב עַצְמוֹ לְנֶכֶס.

לוֹבֵשׁ פּוֹשֵׁט צוּרָה,  זְאֵב בְּעוֹר שֶׁל כֶּבֶשׂ.

נִלְחַם עַל "עֶקְרוֹנוֹת", וּמְחַדֵּד  לָּשׁוֹן,   

אַךְ עִם תְּחִילַּת הַקְּרָב, נָסוֹג תָּמִיד רִאשׁוֹן.

בַּשְּׂמֹאל נֶחְשָׁב הוּא נֵץ  וּבַיָּמִין יוֹנָה.

וְעוֹלָמוֹ הַקָּט כֹּה צַר כְּמוֹ נְמָלָה.

אַךְ הָאֱמֶת שׁוֹנָה, אֵינוֹ צִיפּוֹר קְרָבוֹת 

הוּא סְתָם לוּלְיָן עַל חֶבֶל דַּק,  חֲסַר כֹּל עַכְּבוּת.    

בְּיוֹם מוֹכֵר הוּא לוֹקשִׁים, לְכֹל בְּרִיָּה או ח"כ .

וּכְשֶׁמַּגִּיעַ  עֶרֶב,  מוֹכֵר חָתוּל בַּשַּׂק.

כֹּל הַבְטָחָה מֵפֵר הוּא, בְּלִי לַעֲשׂוֹת חֶשְׁבּוֹן.

קוּפַּת שְׁרָצִים נוֹשֵׂא עִימּוֹ, שְׁלָדִים בְּתוֹךְ אָרוֹן..

בַּמַּיִם עָכוּרִים,  שׂוֹחֶה כְּמוֹ דָּג כַּבִּיר.

אֶת לְשׁוֹנוֹ תִּמְצָא, בְּכֹל יַשְׁבָן שֶׁל גְבִיר.     

יוֹדֵעַ אֵיזֶה צַד , מַרוּחַ  בְּחֶמְאָה.  

מוּמְחֶה לִגְזוֹר קוּפּוֹנִים, מִבַּעֲלֵי מֵאָה.

מוֹחוֹ שׁוֹפֵעַ טְרִיקִים,  מוּל צָג וּמִיקְרוֹפוֹן .

עוֹשֶׂה קוֹלוֹת וּשְׁטִיקִים,  בִּמְדוֹרֵי עִיתּוֹן. 

דְּמָעוֹת תַּנִּין מַזִּיל שָׁם,  וּמְגַלְגֵּל עֵינָיו.

תּוֹרֵם קְצָת מַס שְׂפָתַייִם,  וּמְקַפֵּל זָנָב.

מַפְשִׁיל הַמְּכַנְּסִים, וְתוֹךְ כְּדֵי קְרִיצָה

מַשְׁתִּין עָלַי בְּקֶשֶׁת,  מִמָּרוֹם הַמַּקְפֵּצָה.

וְכָכָה עַל הַדֶּרֶךְ,   לְצַעַר צַעֲרִי -

כָּשֵׁר אֲבָל מַסְרִיחַ,  מַכְנִיס יָד לְכִיסִי.

פִּזְמוֹן

מָתַי כְּבָר תִּלְמַד,  מָתַי כְּבָר תֵּדַע -

שֶׁלֹּא אַתָּה בּוֹחֵר אוֹתִי,  אֲנִי בּוֹחֵר אוֹתְךָ.

מָתַי סוֹף סוֹף תַּקְשִׁיב לִי,  הַסָּח לְךָ בְּלַחַשׁ

מָתַי תַּפְסִיק אוֹתָנוּ ,  לְסוֹבֵב בְּכַחַשׁ.

אָז אוֹי לָרָשָׁע וְאוֹי לִכְּמוֹתוֹ,  כִּי כֹּל  כָּלְבְּ - בִּיגִּ’י יוֹמוֹ.

© כל הזכויות שמורות למשה שיינרמן