ערב נוסטלגי בשמי עפולה

או מיומנו של המילואימניק המצוי

אך תחילה אזהרת מסע – פוסט זה אינו מיועד לאנשים אניני טעם או בלשון חז"ל פיינשמקרים. הנהלת האתר, מנערת חוצנה מכל נזק נפשי שעלול להיגרם, למקרא פוסט זה.  כמו כן יש להרחיקו מסביבתם של ילדים עד גיל 18 .     

לא הייתי נדרש לפוסט זה העוסק ביחסי הגומלין בין הגבר הישראלי לבין שרות המילואים שלו,  אלמלא קיבלתי בתחילת יוני מסרון ובו בקשה להקדים ולהירשם למפגש נוסטלגי של ערב טייסת הפטישים (פנטומים ) שיתקיים באוגוסט תחת כיפת השמים בגן האירועים "אהבה בשחקים " שבעפולה תחתית.

המסרון היה מנוסח משהו בנוסח: פטיש יקר, אנחנו מארגנים מפגש של בוגרי טייסת 69, אנא הקדם להירשם.

תשובתי אפוא,  לא אחרה לבוא: תודה לכם פטישים יקרים, אך אם זיכרוני אינו מטעה אותי פעם אחרונה שמישהו קרא לי פטיש היה היכן שהוא בשלהי שנות ה-80. ועתה כל מה שנותר ממני זה לא יותר מאשר סמרטוט רצפה סחוט. לכן אנא מכם, אותי אל תיקחו בחשבון. חסכו מעצכם טרחה, ושחררוני מהצורך לשלוח לכם דחיות  חוזרות ונשנות.

מה שכמובן לא מנע מהם, לשלוח לי עוד ועוד מסרונים מיילים פקסים טלפונים ותזכורת על כך שעדין לא נרשמתי. זאת אומרת חוץ מלשלוח הביתה שוטר גדודי שיגרור אותי באוזניים לערב המשמים הזה עם טיפוסים שאת רובם איני מכיר, לא זוכר או לא רוצה לזכור, הם הפעילו עלי את כל השיטות המצויות בארסנל הצבאי לרבות תותח הוביצר חלוד וטיל בן עירוני שפג תוקפו.

האמת,  זה כלל לא הזיז לי,  אם זה מה עושה להם טוב אדרבא, מי אני שאמנע מהם את התענוג. ככלות הכל מעשיהם טובים וכוונתם טהורה.     

ודאי כבר הספקתם להכיר אותי ואת הצד הסוציומטי שבי שהוא איך לומר בלשון המעטה, גם ככה לא בשמיים.  לא כל שכן כשמדובר באנשים שהם לא בדיוק הסביבה הטבעית שלי. דומה שלמתבונן מהצד התנהגותי מתנשאת משהו, שלא לומר פלצנית מתחסדת, כאילו מה לך אדון גרף פוטוצקי ולחבריך הפטישים. אלא שלמען האמת  הם מעולם לא היו כוס התה שלי.  

לא שחלילה יש לי משהו נגד מי מהם, חס וחלילה !  באמת כולם בחורים טובים במובן הטוב של המילה. אלא שאני מעדיף לחלוק את זיכרונותיי הטובים בחברתם של אנשים הקרובים לליבי , מה עוד שאת הזכרונות הרעים מימי הצבא והמילואים אני מעדיף בכלל לשכוח ולשלוח לסל המיחזור של ההיסטוריה, ובטח שלא לעלותם באוב בְּמִן ערב נוסטלגי שכזה.  

אמנם, אם ניתן היה, הייתי חוזר בקריצה, דיצה וריצה אחורה בזמן,  לגיל העשרים, השלושים ואפילו על ארבעים יש מה לדבר, תמורת כמה ימי מילואים בשנה, למה לא?   אלא שמעבר לכך, כפי שציינתי כבר בנסיבות דומות, למראה המעטפה החומה הנושאת את החותמת המשולשת  ד.צ  02524  היה גופי מתמלא עיקצוצים טורדנים בדמותה של חֲרָרָה ים תיכונית מתפשטת.    

חברים,  אני יודע שמה שאני עומד לתאר בפניכם עכשיו מוכר פחות או יותר לגברים שבינכם היטב, ככלות הכל כולכם עברתם פחות או יותר את אותו מסלול. לכן תרשו לי לפנות דווקא אל בנות זוגכם היקרות .  

ובכן בנות, הגיע השעה  שאחת ולתמיד תכירו את הגבר הישראלי שאתו אתן חולקות את מיטב שנותיכן, אתו אתן נכנסות למיטה ועל חזהו אתן מניחות את ראשכן המתולתל בשעה של רצון טוב.

לא סוד הוא שהגבר הישראלי והמילואימניק חד המה. זה בדיוק אותו מותג עם שמות שונים כשמדי פעם מישהו מחליף ביניהם את התווית.
זאת אומרת המילואימניק הוא התמצית, הלשד, התרכיז והצנטרום של הישראליות הגברית בהתגלמותה, הן לטוב, אך בעיקר לרע.

כבר במעבר החציה בין היותו אזרח לבין שירותו הצבאי הוא עובר מטמורפוזה מפליאה. לא משנה מה השכלתו, מעמדו החברתי, תפקידו האזרחי, מספר ילדיו או יתרת חשבון הבנק שלו. ברגע שהוא עובר את שערי הבסיס, הוא עובר מטמורפוזה גופניות מסתוריות אך בלתי נמנעות בעליל. מה שהופך אותו באחת - לבבון ים תכוני מצוי.

התמורה הראשונה - איך לא? היא הרעב , זאת אומרת זה ענין שכיח לראות מילואימניקים עבי כרס, מזי רעב , סבים סביב טוסטר חלוד ובולסים בקול גריסה צורמני, טוסטים עם מרגרינה ובצל. ובין לבין להמתקת הגלולה  מכרסמים מצופים, וופלות ושאר חטיפים, כשאת הכל הם שוטפים בעזרת דייאט קולה לשמירת הגזרה. 

התמורה השנייה היא  - העייפות.  רוצה לומר כבר ביציאה מהבית הגבר הערני שלנו מתחיל לפהק, באוטובוס הוא כבר נרדם.  ובמחנה אם הוא אינו עסוק באכילת טוסטים עם בצל, (מה שבהחלט סביר)  אזי אחת מהשתיים או שהוא מנמנם קלות או שהוא חורפ קשות,  אך תמיד תמצאו אותו עייף ובמצב מאוזן. 

אך התמורה השלישית, הבולטת והמעניינת מכולם ( מה שגרם להרבה סוציולוגים, סרוגייטים וסתם אנתרופולוגים להרים גבה, לקמט את האף ולעשות דוקטורט בנושא ) היא העובדה שהוא נעשה חרמן בצורה חולנית קיצונית.

יוצא אפוא שכל דבר שחולף על פניו ורשום במרשם האוכלוסין  כנקבה אפילו שתהיה המכוערת או השמנה ביותר, לדידו היא לא פחות מבר רפאלי בכבודה ובעצמה. אחרת לא ניתן להסביר את העובדה שהוא מפנה את מבטו לעברה ושורק לה ברוורס, כמנהג הערסים, בבחינת שימי לב ילדונת, הנה חזרתי לעניינים, אני כאן ! אני חרמן ! ואת בהחלט יכולה לתרום לעניין. 

זאת אומרת אפילו שבבית הוא פריז’ידר  LG  עם תא הקפאה כפול. ואשתו שולחת לו השכם והערב תזכורות בדבר מילוי חובתו הגברית. מהרגע שהוא מקבל את הזימון לשרות המילואים, הוא ממהר למרק את כלי זינו, או לפי הפתגם הידוע "בתרמילו של כל חייל טוב חבוי שרביט הקסמים" וברגע שהוא עולה על הרכב הנושא אותו בגאון לבסיס, הוא עוטה על כתפיו את דרגות  הרב ש"ך  זצ"ל.
( רב שגל כיתתי - זולל צעירות לארוחת בוקר). 

אך אל דאגה חברות , אתן הרי יודעות בדיוק כמוני עם מי יש לנו פה עסק.  חרמנות לחוד ומימושה לחוד. הרי הכל מצוי רק במוחו הקודח.  ובסופו של יום הוא לא יותר מאשר פודל נאמן שלא לומר אסקופה נדרסת. אלא שהגוזמה היא נר לרגליו, ותמיד נעים לו להפליג על גלי הדמיון והפנטזיה.

ובכלל, אם בענייני גוזמאות עסקינן , הרי זאת עליכן לדעת, הגוזמה היא אם כל חטאת של הגבר הישראלי המצוי. במיוחד כשהוא נמצא הרחק מנחת שבטה המאיים של רעייתו.

הדבר מתבטא בעיקר בשלושת הגוזמאות הקלסיות שבהם הוא אף מרחיק לכת שלא לומר מבלף במצח נחושה.
הראשונה  - כמה כסף הוא מרוויח.
השנייה - כמה האוטו שלו מוצלח.
והאחרונה חביבה, אך הראשונה בחשיבותה - כמה הוא ( סליחה על הביטוי ) מזיין מהצד.
אלא שלמזלן של בנות ישראל -  מהצד, הוא מזיין רק את השכל.      

ואם לא די לכם בשלושת הגוזמאות  הרי שבזמן השרות פוקדים אותו אירועים שונים ומשונים שהיו יכולים להכיל בתוכם חיים שלמים של נניח גבר שוויצרי. ואני מתכוון לאסונות ולשמחות שפוקדות את קרוביו ובני משפחתו חדשות לבקרים.

זאת אומרת איוב מבחינתו הוא אדם בר מזל שזכה בלוטו. יוצא אפוא שכל פעם שעליו להתייצב לתורנות כלשהי  איזה אסון קרוב עומד לפקוד אותו.
מי מכם אינו זוכר איך לפלוני נפטרה הסבתא בדיוק ביום התייצבותו לשמירה. או לאותו אלמוני שאמו מצאה לה זמן לגסוס בדיוק כשתורנות המטבח שלו נכנסה לתוקף. ואיך אפשר שלא להיזכר ולהזכיר את הטיפוס הרומני ( אל סרג’יו פנית לא טעית ) שהכין מבעוד מועד את תיק הטיולים שלו, וזקוק בדחיפות לכמה ימי חופשה (בים סוף ) כיוון שבנו מאושפז עם הרעלת קוליפורמים חמורה בבית החולים יוספטל באילת.

אך לא רק אסונות,  ברוך השם גם לידות יש במשפחתו. הידעת גבירתי שהינך בשמירת הריון תמידי? בכלל, דומה שנשות המילואימניקים חיות יותר בחדרי לידה מאשר בביתם, ועפ"י קצב הילודה שלהן, מדינת ישראל  עומדת בקרוב בפני התפוצצות אוכלוסין.       

זאת אומרת  אותם אלה שחפצים עכשיו לפגוש אותי בערב נוסטלגי, באוויר הצונן של אוגוסט ותחת שמי התכלת של עפולה. הם אותם אלה שהרגו את קרוביהם שחטו את בני משפחתם, ורצחו את החותנת  דבר שאילץ אותי להחליפם בתורנויות השונות פעם אחר פעם.

בכלל ברגע שרגליו של מיודענו עוברות את השין גימל,  רוח השטות ממהרת לנשוב בעורקיו. ולמרות שהחופש לעשות ככל העולה על רוחו ניטל ממנו במפגיע, הרי שרוח השטות המפעמת בקרבו מקנה לו רישיון להתנהג כמו אחרון הבהמות.

יוצא, שאת מה שהוא אינו מרשה לעצמו לעשות בחייו האזרחיים, ליד אשתו וילדיו, הוא שָׂשׂ ליישם, וביתר שאת בקרב חבריו. זה מתחיל בשיהוקים רמי מעלה, נמשך ביריקות ובקללות עסיסיות, ונגמר בהדי נפיחותיו האחוריות, המתנפצות בקול תרועה רמה, לפרץ צחוקם של סובביו, הנסים על נפשם לכל עבר.

  

מיותר לציין שאם חפצה נפשך להעביר לילה בשינה בריאה ורצופה, ולקום למחרת טרי ורענן, עליך להצטייד באטמי אוזניים למניעת רעשי המסור החלוד שנוחר מצדך הימני. ובמסכת אב"ך למניעת ניחוחות הארס של זה שמנפיח מצדך השמאלי. ואם הנך טיפוס רגיש במיוחד, כדאי ואף רצוי שתצטייד גם בכדורי בונדרומין.  מה שבטוח בטוח.  

לעולם לא אשכח את אותו לילה מסויט של יולי 88  שבנוסף לפיצוצי הרקע, לתופי המלחמה, ולאדים שעלו מהביצה הסרוחה שנמה על ידי,  גם תקפו אותי מכל עבר עשרות יתושי מוסקיטו מסוג קמיקזה, כשהם מסתערים עלי גלים גלים כמוצצי שלל רב.  וכשאני עקוץ רצוץ ומצוץ מכף רגל ועד ראש, וכשאוזני הימנית תלויה על כרעי תרנגולת במצב נשירה מתקדם,  וראותיי ספוגות בעודפים רעילים של חנקן דו פחמני,  או אז ... הנפתי דגל לבן ויצאתי מתנדנד כשיכור הלום יין מתא הגזים עם הלשון בחוץ והזנב מקופל בין הרגלים, בדרכי למרפאה הגדודית,  לעזרה ראשונה ובקרת נזקים.   

אני שומע פה ושם כמה חברים שמתרפקים על תקופת בחרותם, מימי המילואים העליזים שלהם, כשחיוך אידיוטי נסוך על פניהם. ומספרים לכל מי שרק רוצה לשמוע ( והאמת שאין הרבה כאלה ) את מעשיות הגבורה, לילות המדורה, סיורי המדבר, הדהירה בבקעה והטיסה גם בהר. ויש אף כאלה שנשבעים בכל היקר להם שזאת הייתה התקופה היפה בחייהם. אבל את זה שיספרו למטפלת הפיליפינית שלהם, לא לי.  אני ממש לא קונה את הסחורה העבשה הזאת. 

איני נדרש להוכחה חותכת שרובנו שונאים את שרות המילואים ורואים בו הכרח בל יגונה. מספיק להתבונן בתור למסדר החולים המשתרך ביום הגיוס משער הבסיס, בואך לפתח המרפאה כדי להבין שמילואים זה ממש על הכיפק, אך לא בבית ספרנו. 

נכון שפה ושם יש תמיד איזה טיפוס חריג, "מר מזוכיסט " אחד כזה מאגודת המתנדבים בע"מ, שרץ בשמחה לכל משימה. ולספירה מאחד עד שלוש הוא הראשון שקופץ בראש. אך כאלה לצערנו נדירים,  וגם הם הולכים ואוזלים מהמלאי.

אז חבריא,  תעשו טובה,  ובפעם הבאה, נניח בעוד עשרים שנה כשרובנו כבר נשב בכיסאות גלגלים, חגורים בחיתולי פמפרס כששקית השתן מתנדנדת לצידנו.  ועלמות חן מלוכסנות עינים דוחפות אותנו מאחור. רק אז נסו את מזלכם שנית. יכול להיות שעד אז אהיה מספיק סנילי להצטרף לחגיגה שלכם.

אבל למה דווקא בעפולה תחתית ?