"לונדון לא מחכה לי גם שם אהיה
לבד". את שורת המחץ הזו למחזה אורזי המזוודות, כתב חנוך לוין בשנת 83. רצה
הגורל שבאותה שנה בדיוק ביקרתי בלונדון, אולם לא רק שלא הייתי בה לבד, נהפוך
הוא, הייתי מוקף בלא פחות מארבע נשים. אבל לאט לכם, אל תתחילו לקנא בי, מי שחושב
שלהיות בחברתם של ארבע נשים זה דבר של מה בכך? נו טוף, בעצם כשאני
חושב על זה עכשיו, זה די נחמד ולבטח מחניף.
מעשה שהיה כך היה:
בדצמבר של שנת 82 אישתי ואני מתכוונים לקפוץ לשבוע
של כף בלונדון. אבל כדרכם של תוכניות, לא תמיד הם מתגלגלות למקומות הרצויים. יצא אפוא שבאיחור קל של חודשיים, בתחילת פברואר מצאתי עצמי בחברתם של שלוש
נשים במטוס אל על העושה דרכו ללונדון. אישתי, חברתה הטובה – רותי . והשכנה מהדלת
ממול - חנה.
רק רגע, מה הולך פה? לא הבטחת לנו ארבע נשים
?
תנוח דעתכם חבריא, ההמראה רק החלה, תתרווחו
בכורסאותיכם, קחו קצת אוויר ותרגעו. או כפי שהאנגלים קרי המזג אומרים Relax
מלון
רויאל נשיונל ממוקם
בטבורה של עיר, או ליתר דיוק בכיכר ראסל, זהו בניין מפלצתי בעל תפוסה של מאות חדרים. וכל סוכן נסיעות מתחיל,
לא כל שכן ותיק ומנוסה כשלנו היה שולח אליו את מיטב לקוחותיו. צריך להבין,
אנחנו מדברים פה על שנות השמונים, שהכל נעשה בעזרתו של הסוכן הכל יכול. לא
כמו היום כשכל ינוקא מסדר לעצמו טיסה או מלון בהינף משיכת עכבר.
על כל פנים גם אנחנו מצאנו את עצמנו באותו מלון
אפרורי משהו (בחברתם של סוכני ק.ג.ב המפטרלים במסדרונותיו - שווה
סיפור בפני עצמו) יחד עם עוד כמה עשרות ישראלים כמונו. לא עבר איפוא זמן רב,
ואשתי חָבְרָה ולא בפעם הראשונה לעלמה צעירה העונה לשם איילת מנס ציונה.
בכך למעשה הושלם הפאזל, והפכתי בבוקר לונדוני
סגריר, למפיקם של "ארבע חתונות ולוויה", בדיוק כפי ש-יו גרנט עשה
זאת באיחור של אחד עשרה שנים אחרי.
הנה כי כן, באחד מימות השבוע אנחנו בטיול מאורגן
בדרכנו לאוקספורד וסטרטפורד , לשאוף קורטוב של אוויר שקספירי לראותינו.
אשתי כהרגלה, מעדיפה דווקא להשאר באוקספורד סטריט, כי מבחינתה יום שלא מוקדש
לשופינג הוא יום אבוד שלא יחזור שנית.
האוטובוס המסיע אותנו גדוש תיירים. לאחר שכל משתתף
מציג את עצמו ומוצאו, מתחוור לנו שהיחידים שמבינים את שפת המדריך, הם אוסטרלי חביב
חבוש כובע אוסטרלי רחב שוליים שמצטרף אחרון, ושלושתנו - חנה רותי ועבדכם. כל
השאר הם עדר רב של יפניים המצלמים את עצמם לדעת כשהחיוך נצחי טבוע בפניהם.
ועוד מסתבר שלאוסטרלי הזה, יש קשר אהבה רופף אלינו, כיוון שאביו שירת בצבא
הבריטי בפלשתינה א"י.
על כל פנים הוא נצמד אלינו עד לסוף הטיול, כשמדי
פעם הוא מבליח לעברי מבטי הערצה, שלא לומר פרצי קנאה בבחינת "היי באדי, זרוק
לי איזה עצם מיותרת". אבל מה כבר יכולתי לעשות? העצם היחידה השייכת לי,
הסתובבה באותה שעה אחוזת בולמוס קניות ב- סלפרידג’ס , מגדישה את עגלתה במיטב מחמדי
הממלכה, ומפטירה מידי פעם בפעם את המשפט שמנהל הבנק שלי כה נהנה לשמוע
: "במחיר כזה לא כדאי להשאיר את זה לגויים".
בנקודה זו אני מרשה לעצמי לדלג כמה שעות קדימה.
אנחנו כבר חזרה במלון. את אשתי שכיתתה רגליה יום שלם בהיכלי התהילה, תופס עכשיו רעב.
והיא קובעת בנחרצות אופיינית שהערב הולכים על ארוחה בסגנון הודי חריף למהדרין. חנה
ורותי מוותרות, הן מטעם העייפות, והן מהטעם שלא מתחשק להן לדחוס בשעה מאוחרת זו,
מזון עצבני, שמסתובב לילה שלם בחצרות המעי הגס. אבל תנוח דעתכם, לא אלמן ישראל !
יש לנו עוד חברה, איילת, שלא מותירה כל פתח מילוט וכופה עצמה עלינו הר
כגיגית.
יוצא אפוא ששלושתנו, אשתי איילת ועבדכם חורשים עתה
את רחובות לונדון, בדרכנו לסוהו , לסעודה הודית מעלה צרבות.
לונדון לכל הדעות, אינה מהקטנות שבערי העולם. רק עשרה מליון
תושבים ואולי אף יותר, ועוד כמספר הזה תיירים. אבל מכל עוברי האורח
הרבים מי שנקרה בדרכנו, הוא לא אחר מאשר האוסטרלי החביב. זה עם כובעו רחב השוליים
מהטיול לאוקספורד.
הוא נעמד מולי אחוז פלצות, מתבונן בשתי הנשים החדשות שנמצאות בחברתי כלא מאמין, נועץ בי מבט מזרה פליאה, בוחן
את שתי העלמות , עיניו מתגלגלות בחוריהן, פיו נפער לרווחה ונסגר
באנחת תמיהה, ברכיו פקות ורגליו כושלות, הוא מספיק עוד איך שהוא להתיישב ולממלמל
משהו סתום בדבר "אתם הישראלים הממזר...." ואז באחת כמי שכפאו שד, המילים
נעתקות מפיו, תנועותיו קופאות במקומם, עורו החיוור עוטה גלימת מתכת כהה ובו במקום
הוא הופך לפסל יצוק.
אז אם יצא לכם במקרה להסתובב בלונדון ונתקלתם בפסל ברונזה בכניסה
לסוהו. דעו לכם שזה האוסטרלי החביב בכבודו ובעצמו הוא ולא אחר.
כך או אחרת השבת כבר נמצאת בפתח, ואיילת שגרה קומתיים מתחתינו נוסעת לליברפול לצפות במשחק כדורגל. את מזוודתה היא מפקירה בידנו למשמורת סוף השבוע.
ביום שני אחר הצהרים הטלפון מצלצל בחדרנו, אני מרים, ואיילת על
הקו " משה.." היא מאנפפת בקולה המתחנחן
"נחמה נמצאת?", "לא" אני משיב, "היא יצאה עם
הבנות, אני יכול לעזור במשהו? "
"לא רק שאתה יכול " היא עוברת ללשון תחנונים
"אתה חייב להציל אותי !!!" ומוסיפה " לא מזמן חזרתי
מליברפול, אני אחרי מקלחת ואין לי תחתונים נקיות ........................
בואו נעצור כאן לרגע, ונבחן את המצב. כי ככל שרחוק הזמן
מהטלפון ההוא ועד היום, כן רבו הגירסאות למה שקרה בהמשך.
תרשו לי אפוא אחת ולתמיד לישר הדורים, לעשות סדר בעובדות ולהציג את
הדברים כהוויתן .
הגירסה הרשמית המוכרת לכל העולם ואישתו (בעיקר לאישתי) היא:
"תפתח לי, אני עולה לקחת את המזוודה ". אני חייב לציין שהגירסה
המינורית הזו הכל כך צפויה והגיונית מוציאה אותי חף מכל עוון, ומשרה שלום בית
במעוננו. מאידך מאז, חיי אינם חיים. בכל פעם שהסיפור הזה עולה בנסיבות חברתיות אלו
ואחרות, אני נאלץ לכבוש פניי, כשהחברה נהנים לחבוט בי, ללעוג ולצחקק על חשבוני,
בבחינת פראיירים אינם מתים, הם רק מתחלפים.
אז חבריא תקשיבו! ותקשיבו היטב. כי אני אומר לכם בשפה שאינה
משתמעת לשתי פנים.
צוחק מי שצוחק אחרון ! תחזיקו חזק, כי עכשיו תורי לצחוק.
הגיע זמן ה מ ה פ ך.
אני מביא לכם כאן לראשונה ובאופן בלבדי את הגירסה האמיתית ( שתמיד
אוכל להתכחש לקיומה) בלי צנזורה, בלי בג"ץ, ובלי בצלם.
וזה הולך ככה.
איילת : "אתה מוכן להוציא מהמזוודה זוג תחתונים ולהביא לי
לחדר ? – סימן שאלה".
אני : "מה השאלה בכלל, אני בדרך אליך ! – סימן
קריאה".
רגעים ספורים לאחר מכן מצאתי עצמי מתרוצץ במסדרונות הרויאל נשיונל עם
זוג תחתוני טנגה ביד, כשסוכני הקרמלין מתרוצצים סביבי ומלווים אותי כלאחר כבוד, בדרכי מטה
לחדרה.
אז הגידו חבריא, כל מה שתגידו. אבל מי כאן הפראייר ?
