מחתונה משחרר רק המוות

לפני שנים כשצה"ל עוד נזקק לשרותיי המיותרים, הדבר האחרון שרציתי למצוא בתיבת הדואר שלי, זה את אותה מעטפה חומה עם החותמת המשולשת ד.צ 3254 שלאחריה הייתי נכנס לדיכאון קליני עמוק.

אך כיום ממרום גילי, הדבר שמצליח להעכיר את רוחי היא העובדה המצערת שמדי כמה שבועות  אני מוצא בין שלל חשבונות הארנונה החשמל והמים שלי, איזה קנס על עבירת חניה או הזמנה לחתונה. משניהם אני סולד באותה מידה, אלא שהקנס הרבה יותר זול.  

כיון שכולנו שקועים עד צוואר בסוגיה זאת שנקראת חתונה ישראלית. אני רוצה לפתוח ברשותכם, במעמד צד אחד (אני עם עצמי)  דיון שרובנו משום מה נמנעים מלעסוק בו, כל אחד וסיבותיו עמו.

האמת שכבר שנים אני מהרהר באפשרויות הגלומות במיזם ליצירת אנטי הזמנה-  כזאת שתרחיק אותנו מהאירוע הכפוי הבא עלינו לרעה. משהו בנוסח:  

בס"ד

אל יהיה הדבר קל בעינכם, גם אני התחבטתי רבות בשאלה, לפני שהעזתי להציג את הדברים כהווייתם ללא כחל ושרק. תמיד ראיתי לנגד עיניי את הסכנה הטמונה, שמא מישהו מכם עלול חס ושלום להיעלב. אך כיון שאנחנו מספיק זמן יחד, והספקתם ודאי להכיר אותי היטב, מן הסתם לא נעלמה מעינכם העובדה שכל הדעות שיוצאות תחת ידי ומגיחות לאוויר העולם, הן תמיד מבית מדרשו של הילל הזקן, מתוך כוונה טובה ועם קורטוב של הומור. לכן מי מכם שבמוחו עוֹלָה האפשרות ולו הקלה ביותר של העלבות, מוטב שיפרוש בנקודה זאת לעיסוקיו השונים.

כי ביננו לבין עצמנו מתי לאחרונה באמת נהניתם בחתונה. זאת אומרת אני יודע שקשה לכם להודות בזאת אבל לא אטעה אם אומר שלמראה אותה הזמנה בלתי רצויה, גם אתם מסננים פה ושם קללה עסיסית. דומה אף שאנו רואים עין בעין את הענין כהכרח בל יגונה, ככורח המציאות, אשר לו רק ניתן היה, היינו מוותרים עליו ברצון. 

תחשבו על זה בצורה רציונלית. מתי לאחרונה הרשתם לעצמכם לצאת ולחגוג במסעדת יוקרה. הרי אפשר לספור על כף יד אחת את אותם פעמים שבילתם בחייכם בארוחת ערב זוגית. ואני לא מתכוון להמבורגר במקדונלד אלא לארוחת גורמה במסעדת שף בסדר גודל של חמש מאות וצפונה. הרי בסדר העדיפויות של רובנו הוצאה כזאת נמצאת בתחתית הסולם, אם בכלל.  

לעומת זאת, כמה פעמים הוצאתם ( רק בשנה האחרונה ) סכום גדול יותר וכלאחר יד על חתונה משמימה של מישהו, שכלל לא בטוח שתזהו ברחוב.

ומה קיבלתם בתמורה?

אני אגיד לכם בדיוק מה קיבלתם ותקנו אותי אם אני טועה -  קיבלתם קדחת בצלחת.             זאת אומרת במובן המטפורי - גם חטפתם מכות,  גם גורשתם מהעיר,  וגם אכלתם את הדגים הסרוחים.

אם אינכם מאמינים, אדרבא ואדרבא,  בואו נפרוט זאת לפרוטות.  

הנה אני מביא בפניכם חברים, את תסריט החתונה הישראלית האולטימטיבית, שרובכם ודאי חוויתם לאחרונה. כפי שהיא נראית מנקודת מבטם של הקרואים.

הכל מתחיל עוד בבית,  ואני מתכוון לוויכוח שהולך פחות או יותר ככה:

- אז מה אתה אומר מוישה?  כמה ניתן למורגנשטיינים ?  800 יספיק?

- תגידי, על מה את מדברת שרה ?  נפלת על הראש?  מי את חושבת שאני? אוליגרך?

- מה אני מדברת? , מה אתה מדבר? הלא צריך לכסות את עלות המנה?

- נראה לָךְ?  שיכסו בעצמם את המנה, תראו אותם, תפסו להם פראייר שיכסה להם את המנה, למה מה קרה ? מי מת ?  חמש מאות גג וגרוש לא יותר.  בסוף זה נגמר ב- 600 כדי שהמורגנשטניים לא יחשבו חו"ח שירדתם מנכסיכם.

מכאן הוויכוח עובר לפסים אישיים:

- אולי תחליף כבר את ז’קט הקורדרוי המצ’וקמק הזה שלך. מי עוד הולך בימינו עם קורדרוי?

- תראו מי שמדברת,  לכי תסתכלי בראי איך את נראית עם התסרוקת הזאת שלך ועם השמלה שקנית בבני ברק. 

ואז שאתם מחוממים כבר כהוגן,  מתחיל שלב השינוע לאירוע -

- תגידי שרה איפה בכלל האולם הזה? את בטוחה שזה לא בשטחים?  אני אומר לך לפי החושך והכלבים שנובחים בחוץ, שהגענו לאיזה כפר ערבי.

- בטח תגיד לי עכשיו שגם בזה אני אשמה הא..., יא חכם בלילה שכמוך !  זה מה שקורה כשלא מסתכלים במפה לפני שיוצאים מהבית. (כשזה נכתב עוד לא היה וויז)
   

או אז אתם מוצאים עצמכם מקפצים בשבילי עפר, מדלגים בדרכים לא דרכים, בינות לשדות ופרדסים, לחוצים ומפוחדים, בדרככם לגן אירועים "אולמי פון פון" בטבע הממוקמים באמצע nowhere  שבעמק הבכא.

ועוד בטרם הספקתם להתאושש מתלאות הדרך ולנעוץ את שינייכם בסיגר מרוקאי מעלה צרבות, או בנקניקיה שנפטרה בליל אמש, מתחילה סאגת טכס הנישואים שבה הנכם נדרשים לעמוד חצי שעה על בהונות רגליכם כשצווארכם מתוח לאחור בכדי לא להחמיץ חלילה את האירוע אשר לשמו באתם.

מכאן אך טבעי הוא שהמעבר לשולחנכם עובר דרך משחק סימני הדרך
- היי לעזאזל.... תגיד...אתה שם, היי,  אולי אתה יודע איפה שולחן 23 ?
   אה...זה בכלל בקצה השני, אה....  וכשכבר מצאתם סוף סוף את מקומכם אתם מתיישבים בגבכם לאירוע כיוון שעשרה מחמיצי פנים בדיוק כמוכם, שאת רובם אינכם מכירים תפסו זה מכבר את המקומות הטובים.

ובשעה שהינכם יושבים, בוהים סביב באפס מעשה, מחטטים באף ומגרדים בראש, ומנסים איכשהו ליצור קשר עם סביבתכם הקרובה, באותה שעה ממש , יצורים מוכי אפילפסיה מקפצים לצליליה של מוסיקת מזרחית מחרישת אוזניים. 

במאמר מוסגר ( אבל אף מילה למר וגברת מורגנשטיין)  בנקודה זו ברוב עוונותיי אני נוהג לבדוק את רצפת האולם,  שמא עשויה היא פל-קל. הרי לא סוד הוא  שרעש הבסים הבוקע מהרמקולים בתוספת לחץ פיזי מתון שבא במגע עם פל-קל, הינו מרשם בדוק לקריסת מערכות. 

על כל פנים מגיע הרגע שאליו חייבים להודות, נשואות עינכם מתחילת הערב – האוכל.
אוכל קדימה אוכל....

זה מתחיל בניגוב חומוס בעזרתה האדיבה של לחמנייה מתוקה. נמשך בעמידה של שעה קלה בתור להעמסת הצלחת. ממשיך בנגיסת האומצה הצמיגית שמסרבת בתוקף לרדת, או בקבב הרומני שמתעקש דווקא לטפס ולעלות.
ושאתם כבר חושבים להתפקע ומעבירים חריר או שנים בחגורת מכנסיכם להקלת הנשימה, מגיע שלב החפירות שבו הנכם עומדים לגלות ממצאים ארכיאולוגים בין נקיקי שינכם.

זאת אומרת זה איננו מחזה נפרץ לראות תריסר קשישים העוסקים במלאכת החציצה.  זר לו נקלע למקום היה חושב מן סתם שהוא עד לישיבה סודית, אחרת לא ניתן להסביר את העובדה שכולם מליטים את פיהם כמלחשי סוד. 

ולאחר שגם קטע החיטוט מיצה את עצמו, אתם שולפים באחת את ידידכם הטוב הלוא הוא הסמרטפון. ואיתו אתם עסוקים באחת מן השתיים: או במדור לחיפוש קרובים או המהדרין שבינכם בהעלאת תמונות האירוע לפייסבוק בו הנכם מכריזים קבל עם ועולם על מקום הימצאכם.


מיותר לציין שאם לא הצטיידתם מראש באוזניות נגד רעש או במכשיר קשר צה"לי, המחשבה להחליף כמה מילים עם שכנכם, משולה למשימה בלתי אפשרית.  איך שלא יהיה, מצעד המנות האחרונות קרב, ובכדי להחזיר ולו חלק מההשקעה אתם ממהרים לחטוף איזה מוס פרווה בטעם נר זיכרון, ורבע תפוח ירוק להדחקת הטעם. 

ואז סוף סוף מגיע הרגע לו ייחלתם, ובו אתם חומקים עם הזנב בין הרגלים. לא לפני שאתם מפטירים למורגנשטיינם את  המשפט:  "מזמן לא נהנו מחתונה כל כך מוצלחת".
      

כי בו נודה על האמת, הזמנה לחתונה משולה לאדם שהצמיד אקדח טעון לרקתנו.  ולמעשה לא הותיר בידנו כל ברירה או שיקול דעת אלא להיענות לה.  אולם, כשמגיע תורם של ילדינו להינשא -  אנחנו מחזירים לו מידה כנגד מידה, בדיוק באותה מטבע. 

בניגוד לאמונה הרווחת, הרי שגם מצד החתן והכלה זה לא איזה שוס גדול, איזה ביג דיל, וגם זאת בלשון המעטה. לא רק שהם לא עושים עלינו סיבוב או משהו שמתקרב לכך, אלא שבדרך כלל הצ’ק שלנו מספיק בקושי לכסוי הוצאות המפה וסידור הפרחים. כך שבסוף הערב כשהמהומה שוככת והכל ערוכים בעשיית המאזן, יוצא שכולם יצאו נפסדים ובעור שינהם.
  

בכלל אני מתפלא על העם היהודי שנחשב - איך נאמר זאת בלשון עדינה ומבלי לפגוע באף אחד?  שומר אמונים לכיסו, מבזבז את מיטב משאביו על טכס פגאני שכזה.

בעניין הזה לא נותר לי אלא לקנא באחיינו הנוצרים. אצלם מתלבשים יפה, משלשלים סכום סימלי למעטפה סגורה. נוסעים לכנסיה השכונתית  ולאחר טכס מכובד שלא נמשך יותר ממחצית השעה חוזרים הביתה שמחים וטובי לבב. מה דעתכם על סידור שכזה ? יש בזה משהו רע ?  זה לא מספיק מכובד?  מה, אחוז הגרושים בקרבם גבוה יותר?  האהבה פורחת פחות?  ילדיהם פחות מוצלחים?

לעומת זאת אצלנו, חוץ מרכישת דירה, חתונה זה הפרויקט הכי תובעני שניתן בכלל לעלות על הדעת. זאת אומרת חודשים לפני, מתחילה התרוצצות חסרת פשרות למציאת אולם המתאים לתאריך או לחלופין תאריך המתאים לאולם.

לאחר מכן המשפחה נגררת ברחבי הארץ לטעימות אין סופיות עד שהכבד קצוץ יוצא לכולם כבר מכל החורים.
זה בדיוק הזמן שמתחיל פרויקט שמלה לכלה ומבצע חליפה לחתן. ועוד לא הזכרנו את ירום הודו הספר - סליחה מעצב השיער.
כמובן המאפרת, ובל נשכח את הטבעת,  סידור הפרחים, הצלם, J.D , אלבום, רכב, נהג, ועוד כהנה וכהנה מטלות בלתי נגמרות שהדף צר מלהכיל.

ולא יפקד גם מקומם של אותן מריבות בלתי נמנעות:
- אני רוֹצָה רק את קובי פרץ.
- קובי פרץ בתחת שלי את שומעת, בחתונה של אחותך שישימו את קובי פרץ, אצלי זה רק שרית חדד.
וזה עוד כעין וכאפס לעומת תכנון מקומות הישיבה שהוא שדה מוקשים בפני עצמו שמגיע לעתים קרובות עד לכדי מהלומות הדדיות בין הצדדים.

לא יפלא אפוא שביום המיוחל הזוג הצעיר מגיע מרוט נוצות, עם הלשון בחוץ ובאפיסת כוחות. וכל זה על מה? לא באמת אני שואל אתכם על מה? על ערב אחד שאיש לא יזכור. על יום שכל מה שישאר ממנו במקרה הטוב זה אלבום תמונות להראות לנכדים.

ככלות הכל מהם נישואים?  היום אתה נשוי לפלונית ומחר לאלמונית, אז על מה השמחה הגדולה ?  אני מבין להביא ילד לעולם, להעניק למישהו חיים חדשים - זה מעשה שניתן להתכבד בו,  זה שמחה אמיתית.  אבל נישואים?

דומה בכלל שבשנים האחרונות העסק הפך למאין ספורט לאומי – בבחינת למי יש גדול יותר.

 - כמה אתה אומר היו אצלכם ?  מה ....?  לא שמעתי טוב, כמה אמרת?  שלוש מאות ?  פחחחח.... הצחקת אותי.  אצלנו היו 300 רק מצד הסבתא רבא של הכלה.

לפיכך אך טבעי הוא שאדם כמוני שחש צורך למלא אחר עקרונותיו, נישא לבחירת ליבו בטכס צנוע דל משתתפים. את הטכס ערך רבה הראשי של נהריה ברחבת בית הכנסת בנוכחותם של 15 איש כולל הוא עצמו, גבאי בית הכנסת, הכלה והוריה ועובר אורח שנקלע בטעות למקום.
ולאחר כעשרים דקות היינו כבר נשואים בדרכנו לארוחת הצהרים בפנסיון קטן בעיר.
נראה לכם שהחמצתי משהו ? שהתרגשתי פחות?  שאמי לא מיררה בבכי ?
  

אלא שמצעד הנעלבים לא אחר להגיע. זאת אומרת לא די בזאת שלא גררנו אותם 120 ק"מ צפונה לרבע עוף עם בורקס, ולא די בזאת שחסכנו מהם יום חופשה כולל דלק והוצאות נלוות שלא להזכיר את החסכון במתנה, אז במקום להודות ולברך על המזל ששיחק להם, עוד העזו להחמיץ לנו פנים כאילו שהכרחנו אותם לבלוע קופסת מלפפונים חמוצים.
למעשה עד עצם היום נותרו פה ושם כיסיי התנגדות בדמותם של כמה דודות פולניות ששרדו את האירוע הטראומטי, ואינן מחמיצות הזדמנות להדליק נר נשמה ביום נישואינו שנה אחר שנה. 

חברים, אני יודע שאני מתפרץ פה לדלת פתוחה. הלוא בענין הזה כולנו נמצאים באותה סירה, וברוב המקרים גם לא אנו הם אלה שקובעים איך יראו  פני הדברים, זהו מאין מעגל קסם שאין בו צדיקים ואין בו רשעים. יוצא שפעם אתה מפסיד ופעם אתה מופסד. כך שאיך שלא נסובב את הדברים יוצא ששני הצדדים יוצאים כשידם על התחתונה.  

ולכן, כטיפול מונע, כתרופה למכה, כאקמול לסרטן, ככוסות רוח למת - החלטתי לעשות מעשה ולהקים עמותה, או ליתר דיוק מועדון חברים שיקרא אמל"ח – לא... לא... אני יודע שאתם חושבים על אמצעי לחימה.

אבל לא היא. הכוונה באמל"ח "אגודת מתנדבים להרחקת חתונות"  שבו כל חבר ישא תג על דש בגדו ובו יכתב : "קול ששון וקול שמחה  - אך אותנו לא תמצאו בחתונה"

אולם חברים, אליה וקוץ בה. בהכירי אתכם ואת אומץ ליבכם השפוף, שלא לומר פחדנותכם הידועה לשמצה. יודע אני כי לפרויקט זה שלשווא אני כה עמל בהקמתו,  אין ממש אחיזה במציאות.  לא נותר לי אפוא אלא להיפרד מכם שפנפנים קטנים שלי, באיחולי מזל טוב, ובברכת בקרוב אצלכם, ונשתמע בחתונה הקרובה הממשמשת ובאה במהרה בימנו.

איך שלא יהיה, לפחות בפעם הבאה שתתארחו בחתונה שתקועה לכם כמו קוץ בישבן ותנעצו שינכם בסיגר מרוקאי מעלה צרבות או בנקניקיה שנפטרה בליל אמש,  תזכרו היטב מי הזהיר אתכם ראשון מפניה.     

נ.ב

רציתי רק להעיר את תשומת ליבכם למילות שירו המופלא של אברהם (יאיר)  שטרן מפקד הלח"י, שלא כמותכם, היה אדם נחוש ואמיץ לב, שכבר אז בשנות השלושים של המאה הקודמת  חזה את שעתיד לקרות במחוזותינו.
וכך כתב האיש את הבית המופלא- 

חַיָּלִים אַלְמוֹנִים הִנְּנוּ בְּלִי מַדִּים
וּסְבִיבֵנוּ אֵימָה וְצַלְמָוֶת.
כֻּלָּנוּ גֻּיַּסְנוּ לְכָל הַחַיִּים,
מֵחֲתוּנָּה מְשַׁחְרֵר רַק הַמָּוֶת.