ספר הג’ונגל – או נקמה מתוקה, נחמה גדולה

את הכלל "ברומא התנהג כרומאי" הגה לראשונה התאולוג האנגלי  ג'רמי טיילור בן המאה ה-17. על פי אותו כלל הייתי נאלץ לעטות על עצמי מקטורן פראק בעת טכס הנישואין בו נישא אחיינה של אשתי לבחירת ליבו בקראקס ונצואלה, בקיץ 98. 

הייתי אומר בלשון זהירה שאם התאולוג היה חי בימינו, היה מן הסתם יודע עד כמה  אנו הישראלים מוכנים להרחיק לכת.

זאת אומרת - הכל כן. אבל פראק? עד כאן!  לא יקום ולא יהיה!

אך לא בענייני לבוש ובמנהגי המקום רציתי לספר לכם. זה היה רק מבוא לסיפור הבאמת הזוי שקרה לנו במהלך שהותנו שם שהתחיל בהשפלה נוראית. והסתיים  בנקמה מתוקה. 

הכל החל במתנה שקיבלנו ממארחנו (גיסי וגיסתי) שכללה טיול של שלושה ימים בפארק הלאומי של ונצואלה הנקרא " הפארק הלאומי קנאימה"
 Parque Nacional Canaima

על המקום ויופיו תוכלו ודאי לקרוא במקורות אחרים. אלא שרציתי להתרכז דווקא בגולת הכותרת של אותו טיול - המסע אל מפלי ה- אָנְחֵל פוֹלְס

או בשמו המקורי El Salto Ángel 

זהו מפל המים הגבוה בעולם שגובהו 979 מטרים. וניתן להשקיף עליו הן מהאוויר בטיסה, והן  בחדירה למעבה הג’ונגל וטיפוס תלול למצפה, שממנו הוא נשקף במלוא הדרו.

החבילה שנרכשה עבורנו כללה הן את האוויר והן את היבשה. מה שנקרא בפי וועדי העובדים הנופשים בטורקיה - הכל כלול.

הטיול היבשתי היה הראשון מבין השנים והחל ביומו השני.  לצורך כך העירו אותנו כבר בארבע לפנות בוקר. לאחר סידורים קצרים וארוחת בוקר מאולתרת, העמיסו אותנו על גבי סירות קיאקים  ממונעות. והחל שייט ארוך ומפותל במעלה הנהר. בסביבות השעה 11 הגענו למחנה שהוקם מבעוד מועד ע"י בני המקום האינדיאנים. 

המדריך המקומי קרא לכל מטיבי הלכת ובעלי הכושר הגופני שביננו ללכת בעקבותיו. כשהשאר מוזמנים להתענג על מנעמי המחנה. מובן מאליו שנמנתי עם מטיבי הלכת ( כבוגר סיירת השק"ם הדבר נראה קטן עלי.)  זאת אומרת נראה לכם שאני והקטן נפספס הזדמנות בלתי חוזרת שכזאת ? נראה לכם שנוותר על עסקה ששולמה עבורנו מראש ? דיל הוא דיל. כסף משוחרר לא יוחזר.

נפרדו אפוא מהאישה לשלום, ומפלחי האננס שהוגשו לנו במחנה בלהתראות. והצטרפנו לקבוצה היוצאת בדרך למצפה.

פה המקום להזכיר את הדבר שבלעדיו סיפור זה כלל לא היה מגיח לאוויר העולם. אני מתכוון לאיטלקים שבקבוצה. או ליתר דיוק לאיטלקייה מצודדת אחת אשר הקרינה סביבה אור נגוהות של יופי וטוהר. ונדמה שירדה והצטרפה אלינו כמלאך משמים.

כדי שיהיה לכם שמץ של מושג על מה אני מקשקש, דמיינו ברוחכם שיבוט של בר רפאלי, חטובה תמירה ושזופה, בעלת פני מלאך לבושה במכנסי חאקי קצרים, חולצת טריקו לבנה, נועלת נעלי בד לבנות, כשלראשה מצחיית טניס וזנב סוס המשתפל במורד צווארה. 
אם הצלחתם לדמיין?  סימן שאנחנו בראש אחד ואפשר להמשיך ולהתקדם הלאה. 

ההשפלה.

כאמור אנחנו שמים פעמינו לעבר המצפה, בעקבות המדריך המצעיד אותנו במעבה היער. הלחות שעולה על זאת שבתל-אביב באמצע אוגוסט, רק הולכת וגוברת ככל שאנו מעמקים חדור. ובשלב מסוים אף חוצה את רף 100%. אנחנו נוטפים מכף רגל ועד ראש, כשהרהורי כפירה ראשונים חולפים במוחי ההולך ונמס. אלא שאנו מצויים כבר בנקודת אל חזור. והמחשבה על נסיגה בשלב מתקדם זה, כלל אינה באה בחשבון.

בצוק העיתים ובנסיבות שנוצרו, הדבר היחיד שמפיח בי רוחות של תקוה, ועוזר לי לגרור את עצמי ואת הקטן הלאה זאת האיטלקייה, הצועדת כאילו יצאה לטיול בוקר קליל בהרי טוסקנה. פגעי הלחות והטבע המכים באנו ללא רחם, חולפים על ידה כמשב רוח מרענן.

אלא שעכשיו מתחיל גם שלב הטיפוס, מה שאינו משפר כלל ועיקר את מצבנו. נהפוך הוא. אנחנו הולכים ונמוגים, הולכים וכלים. וככל שהזמן חולף אף מתפוגגים ונעלמים לחלוטין. דומה שלמתבונן מהצד אנחנו נראים עתה כמו צילה של רוח רפאים המדדה במעלה ההר. אני אף מתחיל להרהר באפשרות המתקבלת על הדעת שאשתי לא תזהה אותנו לכשנשוב, בתקווה שבכלל נשוב.

הנה כי כן, טיפוס של שעה ומחצה מביאה אותנו סוף סוף למרום המצפה ( שוודאי נקרא בתרגום חופשי  "תהיה מנוחתם עדן" )  ממנו נשקף המפל ברוב תפארתו. אלא שאותנו הוא מעניין כמו השלג דאשתקד.

מתנשפים וכואבים, אנחנו עסוקים עתה בליקוק הפצעים, בהרגעת פעימות הלב ההולם בחוזקה בקצב הסמבה. ובניסיונות שווא לשוות לנו חזרה צלם אנוש. אלא שלמראה האיטלקייה הניצבת במלוא הדרה לא ניתן להישאר אדיש. מה שמוכיח לי, ולא בפעם הראשונה - שהגברת היא בכלל חייזר שלא מן העולם הזה. או לחילופין היא היא אחת משבעת פלאי תבל.

חולצתה הלבנה - צחה כשלג.  נעליה - כאילו נקנו זה מכבר בכיכר המדינה. פניה המצודדות וגופה התמיר - שפתיים ישקו. חזותה כאילו נגזרה הישר משער מגזין האופנה ווג. כל כולה אומרת הוד, הדר ותפארה.

קנאתי בוערת בי כאש בשדה קוצים ומאימת להפכני לעפר ואפר. אני חש מובס ובעיקר מושפל. מקלל את יומי ואת אימי שהבאתני לעולם. וזועק לריבונו של עולם 
- בשביל זה בחרתנו מכל העמים ?
- לשם כך הוצאתנו ממצרים ?
- בעבור זה נתת לנו את התורה ?
כדי שאיזו בלונדינית ארית עם עיניים כחולות, אוהדת מושבעת של מובילג’ירג’י וארזה,  תעשה לנו בית ספר.
לא חראם ?


הנקמה

למחרת, אנחנו ביומו האחרון של המסע. לפנינו עדין גולת הכותרת או בלשון אחרת הטיסה המיותרת למפל. כאילו לא סבלנו די לראותו מלמטה, בעוונותינו נראה אותו היום גם מלמעלה. אני מתנחם בכך שהפעם אין הדבר כרוך במאמץ פיזי מיותר. ובעיקר מהעובדה שתחסך מאתנו ההשפלה הנלוות אליו. 
אלא שנחמתי היא קיצרת מועד ואינה מחזיקה מים.

למראה המטוס שאמור להטיסנו אני חוזר בי באחת. הדבר הזה הקרוי בטעות מטוס אינו אלא סימולטור להתקפי לב, שיוצר איפשהו בראשית המאה הקודמת. והאישיות האחרונה שהסכימה להניח בו את כף רגלה, היה מן הסתם לא אחר מאשר הלורד בלפור ב1917 רגע קט לפני שעשה טעות היסטורית וחתם על הצהרתו המפורסמת.

גם בעלי הדמיון הפורה,  אינם מסוגלים לדמיין את הצרה אליה נקלענו שלא בטובתנו. אינני מבין עד היום איך בכלל הועלנו לעלות על זב חוטם מצורע שכזה. הפולט ממעיו קילוח דק של נוזל שחור. ומגחונו המצולק נושרים פיסות פח חלוד. 

מה שמכניס בי שמץ של אופטימיות זהירה זו "המלאכית הלומברדית".
הפעם היא מופיעה במכנסי ג’ינס משופשפות עוטה חולצה בהירה הקשורה מעל שיפולי טבורה, המכסה טפח ומגלה טפחיים.
אני חושב לעצמי שאם כבר ליפול ממטוס באמצע היער, מוטב שיהיה זה בחברתה של היפיפייה מארץ המגף.

על כל פנים, דיילת חמורת סבר וחמושה בשפם דק, ממקמת אותנו במקומותינו ומרעיפה עלינו שפע של הוראות בלתי מובנות הנבלעות ברעש המחריש אוזניים.

הדלתות ננעלות, כשהקומפרסור הגונח מתחיל בתזוזה לפנים. וככל שהוא מתקדם רעש מנועיו רק הולך ומחמיר. מבלי להיות רופא מומחה ניכר כי הדי צליליו מרמזים בבירור על מחלה חשוכת מרפא ממנה סובל הנ"ל.
אותות המאמץ ניכרים בקולו. הוא משתעל, משתנק, מתעטש ומכייח. כשצמרמורות אוחזות בין כתליו ומרעידות את כנפיו. כל כולו מחשב להתפקע.

הנה כי כן הטייס משחרר בלמים ושלב ההמראה החל. המטוס מאיץ על המסלול ומתקדם במהירות אל שלב ההינתקות. אלא שלפתע כמי שכפאם שד,  מנועיו של המטוס גונחים אנחות גסיסה, נושמים את נשמתם האחרונה וממאנים להמשיך ולמלא את ייעודם.

כטובע הנאחז בקש, אני פולט אנחת רווחה. אולי הפעם שיחק מזלנו והמטוס התקלקל. מה שאומר שבעוד רגע קט  נצא לאוויר העולם חופשיים ומאושרים ובעיקר חיים. או במילים אחרות מלאך המוות הממתין לנו כבר בקוצר רוח (כשהוא מחכך ידיו בהנאה כשריר ניגר בקצה פיו) יאלץ להמתין להזדמנות אחרת.

אלא שאז כמו בתסריט אימה מסרט סוג ז, הטייס מניע את המנועים מחדש והמטוס שב על עקביו לביצוע ניסיון המראה נוסף וחוזר חלילה.  

בשלב הזה כבר אינני חש מאומה. נשמתי העלובה פורחת מגופי ומרחפת מעל ראשי הנוסעים וחולפת  גם על פני המדונה אשר מצידה מצחקקת עם שאר חבריה, כאילו היו משתתפיו של נשף מסכות, בסטירה של פליני. 

אף על פי כן, בניסיונו השלישי או הרביעי ( מי סופר ) המטוס צובר תאוצה והוא ניתק סוף סוף מעל פני האדמה.
כשהטייס מצדו מנווט את מטוסו בידיים בוטחות. פעם בהטיה ימינה ופעם בהטיה שמאלה. פעם בנסיקה מעלה ופעם בצלילה מטה.
אינו מחסיר מנוסעיו כל מכשלה מהמורה או משוכה הנקרת בדרכו.
מה שבזמנים אחרים היה ודאי מוציא את בני מעיי לטיול חוצות. אלא שהפחד משתק אותי לחלוטין ולמעשה אני משול לבר מינן שהחזיר ציוד בטרם עת. והגיע לעולם שכולו טוב בעל כורחו.

ואז מתהום הנשייה, מקצהו הזוהר של המסדרון הלבן המוביל למנוחה אחרונה, בוקעים קולות מעלי גירה הנשמעים לי מוכרים. אדים מהבילים של צחנה עולים באפי וממלאים את חלל המטוס. לפתע אני נעור לחיים ונוכח לדעת ששלב הנקמה הגיע.

אותם איטלקים מגזע עליון, צאצאיו של נירון קיסר, קליגולה ומוסולני ובכללם גם מושאת הערצתי, מחזירים את נשמתם לבורא בתוספת ריבית והפרשי הצמדה.

בין לבין הם מנסים לשאוף חמצן נקי לריאותיהם המתכלות, אלא שאוויר המטוס רווי באדי תחמוצת הפחמן,  מה שרק מגביר את סבלם.
האיטלקייה שלי משנה את פניה באחת. צבע עורה הופך לאפור ירקרק. שערה החלק מתכסה דבלולים דבלולים ושאריות ארוחת הבוקר ניכרים בין קפלי בגדיה. עיניה המאדימות מאימות לבקוע מחוריהן. וכעת היא מזכירה לי יותר את ציון ברוך ביום רע, מאשר את בר רפאלי. היא וחבריה מתבוססים בקיאם מקללים את יומם ומביטים בי במבטי הערצה וקנאה.

ולי לא נותר אפוא אלא לחייך חיוך נדיב של מנצחים.
הנה כי כן באו לקיצם ימים רעים, תפילותיי למרומים נענו במלואם, הנקמה המתוקה שלי הושלמה.
ובה לציון (ברוך) גואל.

 י.....ש...  !!!!     

    

הערה :
בערך שנתיים  לאחר מכן  מטוס מהסוג הזה בדיוק ומלא בלא מעט ישראלים נחת נחיתת אונס
בסביבה הקרובה.  כל הנוסעים חולצו בשלום,  אלא שהטראומה נשארה לכל החיים.


לדף הבא