המפגש המפתיע ב- M הדרך

או הסיבה שבני האדם מכורים לבשר ?

מוקדש לכל הקרניבורים שבינכם
     

בימים רחוקים, כשהקטן נשק לגיל מצוות,  נסענו לטיול בחברתם של ידידנו ליה ועידו ושני ילדיהם. הטיול ארך משהו כמו שלושה ימים והתמקד בעיר המקובלים צפת. אינני זוכר למה בחרנו דווקא בצפת, אולי בשל הקרבה לטכס בר המצווה, או שזו שימשה אותנו רק כבסיס יציאה לטבע. אבל לא זה הסיפור. מהמסע הצפוני הזה בחרתי לספר דווקא את סיפורו של היום האחרון.

חברתנו לטיול ליה הזמינה מבעוד מועד שולחן לשבעה, במסעדת הטבעונית  "מָאַמָא בַּתְיָה" שבאמירים. בטענה המנצחת, כי אין כמו ארוחת בריאות לסיים מסע של שלושה ימים בטבע. ההזמנה הייתה איפוא לשבת בצהרים, אך יצא שאחרנו משהו כמו חצי שעה או אולי אף טיפה יותר.

נכנסנו למסעדה כשהגברת בתיה מחכה לנו בפתח  ומקדימה את פנינו בסבר פנים חמוצות. "מה זה?  עכשיו באים? " היא נוזפת בקולה הקוצני,
"מה אתם חושבים לכם, שאני צריכה להחזיק צוות שלם  ( עוזר אחד במטבח ) כל כך מאוחר?  אין לכם בושה?   אין לכם אלהים?" 

דווקא יש ויש , אנחנו מרכינים ראשנו בפני השכינה, משפילים קומתנו,  מתנצלים - בחטאנו עווינו פשענו ומניחים את נפשנו בכפה. אלא שהיא ממשיכה בשלה, מצליפה באנו דברי תוכחה וחושפת את מלתעותיה המאימות לכלות באנו את זעמם. 

במצב עניינים זה שאחת דיננו מיתה. ובעודנו סבים לאחור בחיפוש אחר חלופה קולינרית בשדות זרים, חלה גם תפנית בעלילה.

המצליפה בתיה חמורת הסבר, משנה באחת את פניה. כלוליין על חבל דק, היא עושה פליק פלק לאחור, פושטת את מדי הקרב ועוטה חליפת נופת צופים. טון דיבורה יורד בכמה אוקטובות, קולה נשמע לפתע דל קלוריות ופיה מפיק דברי חנופה ממיטב הרפרטואר הפולני.  "נו טוב, זה לא סוף העולם" ,  "אם אתם כבר פה למה שלא תשבו ", "אוכל כזה לא תמצאו במקום אחר",  "תראו את הנוף הנשקף", "תאמינו לי, לא תצטערו." ועוד כהנה דברי חלקות ומתק שפתיים .

ואילו אנו, עפר לרגליה, רפי ידיים ופקי ברכיים. מוחלים על המעט שעוד נותר מכבודנו הרמוס, מניפים דגל לבן. ממלאים פינו מים ונענים להפצרותיה, שמא נחטוף איזה כדור טועה.

אלא מאי? לא לשם הנוף באנו, לא כל שכן לשיעור בנימוסים והליכות. בראש ובראשונה התיצבנו כאן בגאון הצפון, כדי להשביע את רעבוננו בארוחת בריאות של המאמא, ששמה הטוב נישא למרחקים.

"אפשר לראות תפריט?"  אנחנו לוחשים ביראה - כשזכרון שבטה עדין חרוט בעורנו. "אין תפריט" היא משיבה, "אך אל דאגה, אפנק אתכם במגוון המטעמים שיש למטבח הטבעוני להציע".  רוצה לומר, היום תאכלו שאריות מחוממות שנותרו מהצהרים.

כך או אחרת, מעולפים מרעב  עם תפריט או בלעדיו, אנו מחככים ידינו בהנאה ובציפיה להפתעות המזומנות לנחות על שולחננו בעוד רגע קט.

בדיוק בשעה 3 ניתן האות. תזמורת האורניות פותחת במארש השמפיניון, כשבראשה מנצח המאסטרו היפני הדגול נָגוֹרוֹ שִׁיטָאַקִי.  ומצעד הפטריות הגדול מתחיל.
בזו אחר זו הן חולפות על פנינו כבסרט נע, מסודרות בסך בזוגות שלשות ורבעיות. ראשונות צועדות פטריות גז החרדל עטופות בממ"ד אקטיבי,  ומיד לאחריהן מישרות שורה גם פטריות השדה העוטות בגדי הסוואה,  בדמותן של קציצות כתיתות ולביבות למיניהם, כשמאחור משתרכות בצעד תימני כושל פטריות היער תחת מעטה סמיך של ערפל הקרב ומשמשות ככח מסייע לאגף החמוצים.
או שמא היה זה בסדר הפוך, יכול להיות שאני טועה כאן, ופטריות הגז צעדו דווקא בסוף, לעת ערב, כששבנו הבייתה.

תוסיפו לכך עוד כהנה וכהנה תופיני גרגירים, לקט דרדרים, שכחת עשבים פאת סרפדים  ורקיקי אגוזים. והרי לכם נכסי הצאן הברזל של המטבח הטבעוני ללקק את האצבעות.                                                
אף על פי כן, כולנו מדושני עונג,  מהנהנים בראשנו בהבעה של סיפוק ושביעות רצון, כשחיוך אדיוטי נסוך על פנינו (כנראה שהאכילה אתנו גם בפטריות הזיה). משבחים ומקלסים את המארחת ופטריותיה שלא תסולאנה בפז. והיא,  הגברת החסודה , מסתובבת כמו טווס בלול תרנגולות, מלאה מעצמה מקרקרת סביבנו, ומעירה פה ושם הערות עוקצניות מבית מדרשה כגון   "אמרתי לכם שכדאי היה להשאר".

בטח כדאי!  אללה יסתור, למראה החשבון שהוגש לנו בסוף הארוחה הבנתי את משמעות המונח  "אכלתם אותה".
מזה אכלנו אותה?  ברבית דה ריבית אכלנו אותה!  המונה של בַּתְיָה דפק בלי מעצורים. כל דקה בנוף הנשקף, פלוס המצעד שצעד, האיחור שאיחר, הנימוס שנמס, בתוספת שעות נוספות לעוזר הטבח ובל נשכח גם את שכר התותח, הלו הוא המאסטרו נָגוֹרוֹ שִׁיטָאַקִי.  בכמה נראה לכם שהסתכם הנזק ? ובכן - בככה!  וככה!  פשוט להפליא פעמיים ככה וגרוש לא יותר.

ככה ראשון לכיסוי הנזקים שגרמנו לנפשה העדינה של המארחת.  וככה נוסף בסיוע למשיכת היתר שלה ושל צאצאיה בדורות הבאים.  וזאת, עוד מבלי לקחת בחשבון את משחת ה- "דקטרין" לחיסול פטריות, שנאלצתי לרכוש שלא בטובתי בבית המרקחת למחרת היום.

בנקודה כאובה זו, אנו נפרדים מכספנו בדמעות,  מהגברת בתיה בשלום שלום ולא להתראות ומליה עידו והילדים בנשיקות. נכנסים לרכב ומתחילים לנוע דרומה לכיוון המרכז.

לאחר נסיעה של לא יותר מחצי שעה, הקטן שיושב מאחור, רואה לפתע את ה-M הצהובה המפורסמת, המזדקרת לה בנוף הפסטורלי שסביב. ואומר "אבא אולי נעצור במקדונלד? אני מת מרעב"  ראשינו מהנהנים לאות הסכמה. כי מה ראוי יותר מאשר להוריד את הפטריות הנמוֹת עתה את שנת הצהרים באיזה ספרדי כפול?  ועל כן אני עוצר ברחבה החניה שממול. אנו נכנסים למסעדה, וכבמעשה כשפים נגלה לעינינו המחזה ההזוי הבא שלבטח עוד ידובר בו רבות במצגת אילן היוחסין של נכדינו ונינינו.

ידידינו שיהיו בריאים, שאך לפני זמן קצר נפרדו מאיתנו לשלום, סבים סביב אחד השולחנות וטורפים כמוצאי שלל רב המבורגר עסיסי עב כרס. כשבמורד סנטרם ניגרים נטיפי שומן הפורצים להם דרך מבעד לחרכי הלחמניה. ועיניהם רושפות זיק קל של טרוף, כאילו לא אכלו בשר מימם.

לא ייפלא אפוא, שאבות אבותינו שבמצוות אלוהים מלומדה נולדו צמחונים בני צמחונים, הבינו את גודל השעה והפכו באחת לאוכלי נבלות וטרפות. נראה שגם הם ביקרו במהלך דברי הימים במסעדת מָאַמָא בַּתְיָה שבאמירים. הלא כן ? 

אסיים במשפט שאימי הורתי, לימדה אותי עוד בינקותי

הגבינה הכי טעימה שאני מכירה זו  פרוסת נקניק.

            

נ.ב

       סחבתי גלויה זו מבתיה בהחבא ומבלי שתרגיש כתרומתי הצנועה לכל הטבעונים באשר הם.